בעמוד זה ניתן לקרוא מדרש מפורש ומעובד לימינו, העוסק באופן בו נראה ביתו של ר' עקיבא ביום חתונת ביתו. המדרש, שנכתב ע"י רננית פרשני ופורסם במקור באתר 'ספר ההגדה לילדים', מספר כי ר' עקיבא קיבל נבואה ביום חתונת ביתו כי זהו יומה האחרון, משום שליל חתונתה יהיה גם מועד מותה והיא לא תזכה לראות את יומה הראשון כנשואה. ר' עקיבא היה מן הסתם במתח רב לשמע הנבואה, ולכן גם לא יכל להשתתף בשמחת ביתו וליהנות בחתונה. כשקם בבוקר, שמח מאוד לראות שבתו עדיין בחיים! כיצד הדבר קרה? מדוע לא התגשמה הנבואה, וכיצד זה קשור למידת הצדקה וגמילות חסדים? בכך עוסק הסיפור שלפנינו, המומלץ לקריאה לכל מי שרוצה ללמוד קצת יותר על היחס של חז"ל למוסד הנישואין והקשר בינו לבין מידת החסד.

אתר ספר ההגדה לילדים הוא חלק ממפעל 'ספר ההגדה' השלם, שנועד להעלות את כל אוצר המדרשים והאגדות המקורי של 'ספר האגדה' לאינטרנט. לקריאת הטקסט בגרסתו המקורית, לחצו כאן.

הסיפור המלא:

בְּבֵית רַבּי עֲקִיבָא רעש הֲמוּלָה; צלחות מְשַקְשְקות, חצוצרה מְחַצְצֶרת, פרחים מעטרים כל פינה. בְּחַדְרה עומדת נִרגֶשת בִּתוֹ של רבּי עֲקִיבָא, מְנַסָה לא לִדרוך על שוּלֵי שִׂמלתה הלבָנה, מְסַדֶרת תַלתל סוֹרֵר במכבנה נוצצת וחדה. היום בִּתו של רבּי עֲקִיבָא מִתחַתֶנת, והחיוך שעל פָּנֶיה מֵאיר אֶת כל הבית. היא מאושרת. רבּי עֲקִיבָא אֵינו מאושָר, כְּשֶנוֹלדה בִּתו אמרו לו מַגִידֵי העתידות: "יום חתונתה של בִּתךָ יהיה יוֹמה האחרון".

היום בִּתו מִתחַתֶנת, שֶמָא יהיה היום השָׂמֵח יוֹמה האחרון?

החתונה הייתה נֶהדֶרת והסעודה מפוֹאֶרת: הֶחָתן והַכּלה רקדו, מַעדנים עלו על השולחנות ויין נִשפּך כַּמים. רק רבּי עֲקִיבָא לא רקד, לא שר ולא טעם מהאוכֶל שהוגש לָאורחים. הוא הִבּיט בְּבִתו באהבה רבּה, וּבְלִבּוֹ נִפרד מִמנה אֶלף פְּעָמים. נִפרד והתפלל. הוא הִמשיך לְקַווֹת, לְקַווֹת לְנֵס.

התִזמוֹרֶת ניגנה עד שאחרון האורחים הלך לְבֵיתו. גם הֶחתן והַכּלה הלכו יחד לְבֵיתָם הֶחָדש, עייפים וּמאושרים. בִּתו של רבּי עֲקִיבָא הֵסירה אֶת המַכְבֵּנָה הגדולה והנוצצת, וּכדֵי שלא תִדקור בטעות אף אחד, נעצה אותה בין שתי אבנים בְּקיר החֶדר והלכה לִישון. רבּי עֲקִיבָא לא יָשַן כל הלַילה. הוא קִיוָוה שאור השֶמש לא יַעלֶה. הוא יָדע שכּאשר יתחיל היום הֶחָדש לא יִרְאֶה עוד אֶת בִּתו.

הלַילה תם, השֶמש זרחה, מְאירה אֶת העולם, מְעירה אֶת הציפורים. רבּי עֲקִיבָא בָּהָה בְּאור השֶמש בְּעיניים דומעות.

"בוקר טוב, אבא," שָמע רבּי עֲקִיבָא קוֹל. "אבא, אתה בסדר?"

רבּי עֲקִיבָא הסתובב – והִנֵה מוּלוֹ עומדת בִּתו, והיא בריאה וּשְלֵמה!

אחרֵי שחיבק אותה, הִבּיט בה, חִייֵך, הִבּיט וחיבק אותה שוב, שָאל רבּי עֲקִיבָא אֶת בִּתו:

"קרה אתמול משהו?"

"הִתחַתַנתי אתמול, אבא", ענתה בְּחיוך.

"אני יודע", אמר רבּי עֲקִיבָא, "אבָל האִם קרה אתמול משהו מוזר? משהו יוצא דוֹפֶן?"

ניסתה הבת להיזכר, חשבה ואמרה: "אתה מִתכַּוֵון לֶעָנִי?"

"סַפּרי", ביקש רבּי עֲקִיבָא. והבת סיפרה: "אתמול בְּאֶמצע החתונה, בִּזמן שכולם אכלו, בא עני ועמד בְּפֶתח הבית. אף אחד לא שמע אותו, כולם היו עסוקים בַּסעודה".

"ואַת שמעת?"

"ראיתי אותו", אמרה הבת, "בְּמִקרֶה. הוא ביקש אוֹכֶל. הַצַלַחת שלי הייתה מלאה, עוד לא נגעתי בה. נתתי לֶעָני אֶת הַצַלַחת והוא לָקח אותה וְנֶעלם".

רבּי עֲקִיבָא הֵבין מיד – הנְבוּאה על מוֹת בִּתו בְּיום החתונה הייתה אמורה להִתקַיֵים. רק בִּזכוּת לִבּה הטוב והאוֹכֶל שנתנה לֶעָני היא עדיין עומדת כאן מוּלוֹ. מִצְוַות הצְדָקה הִצילה אֶת חַיֶיהָ. רבּי עֲקִיבָא חיבק שוב אֶת בִּתו, "אַת ילדה טובה", לחש בְּאוֹזְנה.

אחַר כך עמדה בִּתו של רבּי עֲקִיבָא בְּחַדְרה, תַלתל סוֹרֵר מְדַגדֵג אֶת מִצחה. היא הוֹשיטה יד וְשָלפה מתוך הקיר אֶת המַכְבֵּנָה הנוצצת והחדה. הסיכה הייתה נעוצה בִּגְוִויָיתוֹ של נחש ארסי, נחש שחִיכָּה לַכּלה בְּחַדְרה, כּלה שצַלַחַת אחת הִצילה אֶת חַיֶיהָ.

יצא ר' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶות".