בעמוד זה ניתן לקרוא קטע קצר שכתב א"ד גורדון, מחשובי ההוגים והמנהיגים של התנועה החלוצית בתקופת העלייה השנייה ולאחריה. בקטע זה עוסק גורדון במשמעותו של יום כיפור לימינו כיום לאומי, במיוחד בעידן בו רבים מהיהודים אינם רואים את עצמם מחויבים להלכה ולשמירת מצוות. השאלה המרכזית שמציב גורדון הינה: מהי הרלבנטיות של יום הכיפורים בהקשר הלאומי-ציוני של ימינו? האם העובדה כי העם היהודי יצא מהגולה והמיר חלק גדול מהעיסוק בקיום מצוות במפעל החלוציות ועבודת האדמה, הופך אותו לחסר משמעות עבורנו? או שמא יש למצוא לו משמעות אחרת, שגם תאפשר לאותם אלו שאינם שומרים מצוות למצוא בו את הקשר והרלבנטיות לחייהם?

התשובה של גורדון בעניין זה הינה ברורה- בהחלט כן, וזאת משום שעדיין יש לנו צורך בפעולה הבסיסית של חשבון נפש, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית: "…אנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר: על חטא שחטאנו לפניך בטפילות, ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה, ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין, ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב".

הקטע פורסם במקור בקובץ 'האדם והטבע', עמ' 365.

הקטע המלא:

היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עם ועם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית.  – היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא טוב לפניו. פה – כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד  בכל עבודה דתית לאומית – חשובה העצמה, שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צרוף הכוחות.​

ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו היום הזה? שואל אני: האמנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת עבר, שריד קדומים?  האמנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינו וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עליה לעם ישראל ולנו לכולנו, בני העם הזה?

קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמנו בו ונתנו את נפשנו עליו. אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב או נרקב, ומה – לעומקו של דבר – רק צורתו נטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה.

הרבה דברים הולכים ונבראים פה, אבל קודם כל אנחנו מוצאים פה את עצמנו, את הכרת ערכנו, אותו "עצמנו", שאנחנו יכולים בלב בטוח ושלם להתוודות לפניו על חטאינו, שחטאנו לעצמנו. ולא בקול רם נתוודה, לא על לבנו נתופף, כי אם במעדר ביד נכה בכוח באדמתנו, באדמת אבותינו, ובקול דממה דקה – שפתינו נעות וקולנו לא יישמע, או גם שפתינו אינן נעות – נתוודה ונאמר:

על חטא שחטאנו לפניך בטפילות,

ועל חטא שחטאנו לפניך בפרוטה,

ועל חטא שחטאנו לפניך בצרות עין,

ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב"