בעמוד זה ניתן לקרוא את מאמרו של עמרי די-נור, העוסק ברעיון 'תשובה מאהבה' והרלבנטיות שלו לחברה הישראלית בת ימינו.  לטענת המאמר, יום כיפור נתפש בציבוריות הישראלית כיום של תביעה עצמית ושיפוט חמור שלנו את עצמנו. יום הכיפורים מכונה גם 'יום הדין', בו אלוהים גוזר את עונשנו לכאן או לכאן: מי לחיים ומי למוות. מעשינו נכתבים בספר, ואם אנחנו לא מצליחים לכפר על חטאינו דיננו לרשת גיהנום ולסבול מייסורים. התחושה שתוכן זה מייצר היא כמובן קשה וכואבת. יש בה אלמנטים חזקים של הלקאה עצמית, פחד מעונש ורצון לזכות בשכר של הגעה לגן עדן.

במקום זאת, מבקש המאמר להציע הסתכלות אחרת על יום כיפור, התואמת יותר את רוח זמננו: התשובה צריכה לבוא אך ורק מתוך הרצון לתקן את עצמנו באמת, ולא מתוך רצון להרוויח נקודות אצל בורא עולם. ההתמקדות בתשובה צריכה להיות בשאלה מהי הדרך הנכונה והראויה לחיות את חיינו ובנסיון לפעול על פיה כל הזמן. לצורך כך, נחוצה גם קבלה שלנו את עצמנו ומחילה תמידית שלנו לעצמנו (ולאחרים) על חטאינו. כאן בדיוק ישנו צורך להציע התסכלות אחרת על יום כיפור: במקום יום של הלקאה והכאה עצמית, של התמקדות בחטאים, ניתן להציע התסכלות שמתמקדת בקבלה ואהבה עצמית.

המאמר נכתב במקור בשנת 2009.

גילוי נאות: עמרי די-נור הוא כותב ועורך תוכן באתר זה.

המאמר המלא:

במאמר הקצר הבא אנסה לנתח כיצד יום כיפור נתפש בציבוריות הישראלית, לברר האם הדבר מתאים לתוכנו ולהציע זווית הסתכלות קצת שונה.

בציבוריות הישראלית, יום כיפור נתפש כיום של תביעה עצמית ושיפוט חמור שלנו את עצמנו. יום הכיפורים מכונה גם 'יום הדין', בו אלוהים גוזר את עונשנו לכאן או לכאן: מי לחיים ומי למוות. מעשינו נכתבים בספר, ואם אנחנו לא מצליחים לכפר על חטאינו דיננו לרשת גיהנום ולסבול מייסורים. התחושה שתוכן זה מייצר היא כמובן קשה וכואבת. יש בה אלמנטים חזקים של הלקאה עצמית, פחד מעונש ורצון לזכות בשכר של הגעה לגן עדן. מזכיר לכם משהו? נראה כי לתוך הדימוי הרווח של יום הכיפורים השתרבבו תפישות תיאולוגיות קתוליות, הרואות את האדם קודם כל כאשם, לפני שעוד הספיק לפסוע את צעדיו הראשונים בעולם. נקודת המוצא היא שאנחנו חוטאים, רשעים, וכמובן שמאחר ואלוהים אינו מתייחס בסלחנות לחטאים, אנחנו צריכים לעשות מאמץ מיוחד כדי לרצות אותו, בשביל אולי לזכות במחילה אם נצליח לשכנע אותו שאנחנו מתכוונים להתנהג טוב יותר.

אינני אומר כי זו בהכרח התפישה היהודית של יום כיפור, למרות שהיא כן מושפעת במידה זו או אחרת מהתפישה הנוצרית, נושא שכמובן יש להרחיב עליו את הדיבור. אך עם זאת, הדבר מעלה שאלות לגבי הצורה בה רוב האנשים בעולם היהודי תופשים את יום כיפור, ומה המשמעות האמיתית שלו, מה לדעתנו הוא אמור וצריך לייצג

כולנו יכולים להגיד כי יום כיפור עיקרו התשובה. יום כיפור מייצג את שיאו של תהליך התשובה אשר עליו אנחנו אמורים לעמול כל השנה. אך מהי אותה תשובה? הרב קוק אומר: "ראשית התשובה–שישוב האדם אל עצמו", כלומר אל מי שהוא באמת. זוהי תפישה אופטימית ונכונה לדעתי של הטבע האנושי. האדם יש לו מהות פנימית, אך הוא צריך לשוב אליה, כלומר להתחבר מחדש אל עצמו. רעיון זה מבוסס על התפישה כי האדם עובר תהליך של התרחקות מעצמו, והוא צריך לתקן את דרכיו ע"י שיבה אל מהותו. נשאלת השאלה: כיצד זה מתקשר לטוב, למוסרי? האם כאשר האדם מחובר אל המהות הפנימית שלו, הוא גם אדם טוב יותר?

לכך אנחנו גם יודעים כבר לתת תשובה: בהחלט. עשיית הטוב והמוסרי קשורה אל אותה חזרה אל עצמנו. מדוע? משום שבמהות, כולנו טובים. במהות האמיתית, בצורה שבה דברים אמורים להיות, ישנו רק טוב. גם על כך יש להרחיב רבות את הדיבור. במהלך חיינו, אנחנו מתרחקים ממקור הטוב בשל סיבות שונות ומשונות, שעליהן דווקא אין טעם להרחיב את הדיבור. אם זאת, חשוב להזכיר ולהבהיר שהיכולת שלנו להיות אנשים טובים יותר, על פי תפישת התשובה, קשורה בהכרח לחיבור לעצמנו. בתוך התפישה הזו גלומים שני עקרונות:

א. יש תקווה לתשובה: אם נשקיע בתשובה שלנו, ונהיה יותר מחוברים לעצמנו, נוכל להיות אנשים טובים יותר

ב. באופן טבעי, כולנו צדיקים גמורים. בניגוד לתפישה הנוצרית, אשר רואה את בני האדם כחוטאים מבטן ומלידה, שרק יכולים אולי להמתיק את מר גורלם ע"י עשיית מעשים טובים, ביהדות האדם נולד טוב אך בדרך חוטא ומאבד את דרך הישר. זוהי, שוב, תפישה אופטימית מאוד אך גם ריאלית ומפוכחת. התשובה, אם כך, מנסה להציע דרך לתיקון מעשינו ולהתריע על חשיבות התיקון במקביל.

אם כך, מדוע יש לנו ההרגשה כאילו יום כיפור הוא יום כל כך נוקשה ומחמיר? מדוע יש לנו לפעמים התחושה כאילו אלוהים זקוק לשכנוע שלנו כדי לרחם עלינו?

גם אם התפישה הזו מוטעית, זוהי ההרגשה שמתקבלת במקרים רבים. תפישת היום כ'יום דין' בו נכתבים מעשינו ונשקל גורלנו לחיים או למוות, משדרת מסר קשה למי שנכנס אל בית הכנסת ביום זה, וגם אל מי שלא. זוהי הסיבה לדעתי שאנשים חילונים רבים אינם מתחברים לתוכנו של היום, מאחר והם רואים בזלזול ובבוז את הנסיון לשכנע את אלוהים לחוס עלינו.

מכאן, שישנו צורך עצום להבהרת המסר העמוק של יום כיפור בקרב הציבור, הן הדתי והן החילוני: מסר של אופטימיות, אמונה באדם וביכולתו להשתנות, ובחשיבותו של תיקון לשם תיקון ולא לשם גמול כזה או אחר.

ישנם שני מניעים לעשיית מעשה מוסרי: אחד הוא לשם שכר והשני הוא לשם המעשה עצמו. קאנט אומר כי מעשה שנעשה לשם השגת רווח אישי, יהיה אשר יהיה, אינו מעשה מוסרי, אם הכוונה שמאחוריו אינה מוסרית. המעשה היחידי שניתן להגדיר אותו כמוסרי עפ"י קאנט אינו תלוי כלל בתוצאה אלא בכוונה. אם הכוונה טובה, אזי המעשה מוסרי. כוונה טובה היא הרצון לציית לחוק המוסרי מתוך יראת כבוד. מכאן, הייתי רוצה להציע ולהבהיר את המושג שעומד בבסיס המאמר הזה: תשובה מאהבה.

עפ"י דעתי, התשובה צריכה לבוא אך ורק מתוך הרצון לתקן את עצמנו באמת ולא מתוך רצון להרוויח נקודות אצל בורא עולם. מה גם, שאני מניח שרובנו איננו מאמינים באמת באותו מיתוס עתיק שהשתרבב לתוך יום כיפור, וכך גם אנשים רבים אחרים. ההתמקדות בתשובה צריכה להיות בשאלה מהי הדרך הנכונה והראויה לחיות את חיינו ובנסיון לפעול על פיה כל הזמן. לצורך כך, נחוצה גם קבלה שלנו את עצמנו ומחילה תמידית שלנו לעצמנו (ולאחרים) על חטאינו. וכאן בדיוק ישנו צורך להציע התסכלות אחרת על יום כיפור.

במקום יום של הלקאה והכאה עצמית, של התמקדות בחטאים, ניתן להציע התסכלות שמתמקדת בקבלה ואהבה עצמית. אם לא בחטאים צריך להתמקד, במה כן? מהו ההפך מחטא? המילה 'חטא' באה מהמילה 'להחטיא', כלומר לפספס, להתרחק. הכוונה היא שכשאנחנו מתרחקים מדרך הישר אנחנו מפספסים, ואז גם מעשינו משתבשים. מכאן, שההפך מחטא הוא 'דיוק'. כאשר אנחנו מדייקים אנחנו נמצאים על דרך הישר, ומצליחים לעשות את הטוב. אך לדעתי, ההתמקדות בחטאים כמוה כהתמקדות בשלילי ולא בחיובי, במה שהתקלקל ולא במה שנשאר שלם, בטעויות ולא בהצלחות. הייתי רוצה שביום כיפור הקרוב, וגם באלו שאחריו, נסתכל על עצמנו לא כחוטאים, אלא כצדיקים. נתסכל על הטוב הרב שמצוי בתוכנו, על כל הדברים שהצלחנו לדייק בהם, על כל אותן פעמים שעמדנו לסטות מהדרך אבל הצלחנו להשאר בה, על האמונה שלנו בעצמנו, באחרים ובעולם. הייתי רוצה שבמקביל לקטע בו אנחנו מתפללים 'על חטא שחטאנו…' נתפלל גם 'על דיוק שדייקנו…' ונחשוב על כל אותן פעמים בהם עשינו את הדבר הנכון בסופו של דבר. אפשר גם להכין רשימה כזו מראש ולצרף אותה לתפילה. בכל מקרה, הייתי רוצה שנתרכז באהבת עצמנו ולא בכעס על עצמנו, בחיבור לטוב שבתוכנו במקום במירוק החטאים, בעתיד ולא בעבר. זהו רעיון התשובה מאהבה שהייתי רוצה להציע. מצד אחד, מודעות לכך שאנחנו עבריינים. מצד שני, שאנחנו בעיקר צדיקים. בתפילת 'כל נדרי' אנחנו פותחים את היום באמירה: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו רשאים להתפלל עם העבריינים". הייתי רוצה שנוסיף: "וגם עם הצדיקים".

גמר חתימה טובה לכולנו,

עמרי