בעמוד זה ניתן לקרוא מבחר קטעים שכתב חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, במהלך ביקורו בירושלים בשנת 1898. בקטעים אלו מתאר הרצל את התרשמותו העמוקה מהעיר, בה ביקר לראשונה כחלק מביקורו הראשון בארץ בסוף חודש אוקטובר ותחילת חודש נובמבר 1898. שמטרתו העיקרית הייתה להיפגש עם הקיסר הגרמני, בשאיפה לגייס את תמיכתו לרעיון הציוני ואת השפעתו על השולטאן התורכי. הרצל ביקר ביפו ובמושבות הסמוכות, וגם בירושלים, שם נפגש עם הקיסר לבסוף.

בנוסף, מצורף קטע קצר מתון הרומן המפורסם של הרצל 'אלטנוילנד', בו הוא מתאר את ירושלים כפי שראה אותה בחזונו: עיר קוסמופוליטית ורב תרבותית, המהווה מרכז הן ליהודים בכל העולם והן לבני דתות אחרות.

הקטעים פורסמו במקור באתר 'מכון החגים'. לקריאת הקטעים בגרסה המלאה, לחצו כאן.

28.10.1898:

"אני רק מתבונן דרך החלונות, ורואה שירושלים יושבת לה בתפארתה. גם בחורבנה כיום עדיין היא עיר יפה, ויכולה היא, אם נבוא לכאן, להיות שוב אחת מערי העולם היפות ביותר. כשאהרהר בך בעתיד, ירושלים, לא יהיה זה בהנאה. המשקעים האפלים של אלפיים שנים ספוגות חוסר אנושיות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצות בסמטאות המצחינות.

…

אם אי פעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכל אנקה אותה מזוהמתה. כל מה שאינו בבחינת מקום קדוש, אורה לפנות. אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, אפנה את קיני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות הלא קדושות ואת השווקים אעביר למקום אחר. אחר כך תיבנה עיר חדשה מסביב לאתרים הקדושים, נוחה, מאווררת, מתועלת, תוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבניה הישן.

30.10.1898:

היינו על יד הכותל המערבי. אינני מסוגל להתרגש התרגשות עמוקה, שהרי במקום הזה רווחת פשיטת יד מכוערת וספסרית. כך לפחות היה אמש והבוקר כשהיינו שם.

אמש ביקרנו במגדל דוד. בכניסה אמרתי לחברי: "זה יכול להיות רעיון טוב של השולטאן, לכלוא אותי כאן". מראה מרתק דרך אשנבי הירי הזנוחים על העיר השוקעת בדוק הערב.

קודם לכן טיילנו – די במהירות – דרך הוויה דלורוזה, שהרי המקום הזה אינו מותר ליהודים. זיידנר, שהתגורר כאן קודם, סירב להתלוות אלינו. אני הייתי רואה בכך מורך לב, והלכתי אפוא דרך הרחוב של כנסיית הקבר. חבריי יעצו לי שלא אניח את כף רגלי בכנסיית הקבר. אסור לדרוך גם במסגד עומר ובהר הבית, מחמת החרם של הרבנים. זה מה שקרה למשה מונטיפיורי. כל כך הרבה אמונות תפלות וכל כך הרבה קנאות מכל כיוון.

​31.10.1898:

היום היינו בחבית חולים יהודי. הזנחה ולכלוך. בספר האורחים לא הייתה לי ברירה, כדי שלא להלבין את פניהם, על ניקיון המקום. כך נוצרים השקרים. מן העזרה של בית כנסת ישן התענגנו על מראה הר הבנית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה, בשמש של לפני הצהרים.

אני משוכנע עד מאוד שאפשר להקים מחוץ לחומות העיר העתיקות ירושלים-חדשה לתפארת. ירושלים העתיקה תהיה ותישאר מעין לוּרד [עיירה בדרום צרפת, שהפכה למוקד עלייה ותיירות, בעקבות התגלות הבתולה מריה בחלומה של נערה בת המקום, ב1858], מכה וירושלים. עיר נאה ואלגנטית מאוד אפשרית בהחלט ליד זו העתיקה.

1.11.1898:

אחר הצהריים היינו על הר הזיתים. מראות גדולים. מה לא ניתן לעשות כאן מן הסביבה הזאת!…

…

את העיר העתיקה על שרידיה הקדושים הייתי אוצר כמו בתוך כמוסה, מוציא מתוכה כל כלי תחבורה, בין החומות העתיקות יוותרו רק בתי תפילה ומוסדות צדקה. ועל מורדות הגבעות סביב סביב, שיוריקו כתוצאה מעבודתנו, תשתרע ירושלים חדשה נהדרת. המטורזנים מכל חלקי העולם יטיילו בדרך אל הר הזיתים. אם יטפחוה תהפוך ירושלים לשכיית חמדה. כל הקדוש – לאצור אותו בתוך החומות הישנות, כל החדש – לפרוס אותו סביב-סביב.

מתוך 'אלטנוילנד' (1902):

לא כה נהדר היה מראה ירושלם יומם.

צעקה, צחנה, מבוכת צבעים לא-ברורים, תערובת אנשים לבושי קרעים בחוצות הצרות, אביונים, חולים, ילדים רעבים, נשים מיללות, רוכלים צועקים.  זו ירושלם המעטירה בימי קדם לא יכלה להעמיק לנפול משנפלה.

קינגסקורט ופרידריך התבוננו אל המגרשים המפוארים, אל הבנינים ואל החרבות.  הם באו גם אל רחוב הכותל המערבי הנוגה ביגון.  מראה האביונים המתפללים בגלל השכר פעל בקרבם פעולה מרגיזה.

​ולאחר מכן, כעשרים שנים מאוחר יותר:

לפנים באו פרידריך וקינגסקורט ירושלימה לילה, מפאת מערב.  הפעם באו ביום, ומפאת מזרח.  לפנים ראו פה עיר נוּגה משתרעת על הגבעות האלה.  הפעם ראו עיר מלאה הוד ועוז עלומים.  לפנים היתה ירושלים מתה, ועתה התנערה ותחי.

הם באו מיריחו ויעמדו על הר הזיתים, על הר הפלאות העתיק, אשר משם פרוש המראה על פני הארץ מסביב.  עוד היה זה זבול לבני האדם, עוד התנשאו כמו רמים סמלי הדתות השונות של עמים שונים ודורות שונים, אך על אלה נוסף דבר חדש, איתן וּמְשַׂמֵחַ: החיים! ירושלם היתה לגו ענק, ותשאף חיים.  העיר העתיקה בין החומות שעליהן חופפת הדרת שיבה, כפי אשר יכלו הרואים לראות מעל המצפה הזה, שֻנתה אך מעט.  הם ראו את בית תפילת הקבר של  הנוצרים.  את בית המסגוד של אוֹמַר ועוד כפּוֹת וגגות שהיו מכבר.  אך דברים נהדרים שונים נוספו.

הנה למשל, בנין ההוד המבריק ביפעת תפארתו.  הוא היכל השלום.  שלות השקט היתה בעיר העתיקה.

אך לא כן היה המראה מחוץ ומסביב.  שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסלות ברזל חשמליות, רחובות רחבות ועל שני טוריהן מזה ומזה שדרות עצים, המון בתים, ןמפרידים ביניהם מִגְרְשֵׁי ירקרק חרוץ, גנית גדולים, בֻּלבַארים, בתי ספר, כִּפּות למסחר, בניני הדר ובתי משוש.  דוד נקב בשם את הבנינים המתנשאים על סביבותיהם.  זאת היתה עיר התבל.  כטעם המאה העשרים.

אך העינים הצופיות שבי ישבו בלי הפוגה אל העיר העתיקה אשר במרכז התמונה.  היא השתרעה לפניהם, מעבר לעמק הקדרון, עוטה אור השמש שאחרי הצהרים, ומעין רוח יום טוב היתה מרחפת עליה.  קינגסקורט כבר שאל את כל השאלות שיש לשאול וכבר קבל את כל התשובות מאת דוד.  עתה חקר לדעת שרש דבר על אודות בנין ענק מלא הוד, שהאיר בלבנת זהר ובכתם פז; גגו נשען על עמודי שיש, יער של עמודים, ועל כל עמוד כותרת זהב.  ולב פרידריך נפעם בשמעו מפי דוד את המלים:

זה בית המקדש.