שירו המפורסם של יוסי גמזו נכתב לילה לאחר שחרור העיר העתיקה בששת הימים. גמזו מספר כי ראה את הלוחמים יושבים שפופים ליד שערי העיר העתיקה לאחר הכיבוש, ושהעובדה שהם לא עלצו ולא בזו לאויביהם, אלא ביכו את חבריהם שנפלו גם בשעה זו של התעלות, עשתה עליו רושם אדיר. הוא לא הצליח לישון באותו לילה וחיבר שיר זה שזכה לביצועים רבים. כאן הוא מובא בביצע של רבקה זהר.
לחן – דובי זלצר.
אגב, השורה המתייחסת ללבבות האבנים המופיעה בפזמון, היא איזכור של דברי הרב קוק: "יש אבנים ויש אבנים, יש אבני דֻמָּה (דוממות), ויש אבנים – לבבות".

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

הכותל – אזוב ועצבת…

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

הכותל – אזוב ועצבת…

עמד מול הכותל עימנו
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים

הכותל אזוב ועצבת…