במורד שלוחת חורבת עקד, סמוך לכניסה לפארק איילון, נמצאו שרידים של בית מרחץ רומי.

״חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה. והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס מקום מים יפים ונווה יפה. המתין להם שיבואו אצלו ולא באו. כיון שלא באו, ביקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו. אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי, אמרה לו: חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי? העכברים אצל החמת או החמת אצל העכברים. שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו….״ (קהלת רבה ז׳,ב׳).

רבן יוחנן בן זכאי – רבו של ר׳ אלעזר בן ערך, אמר עליו שהוא משול למעין מתגבר, כלומר יש בו יכולת לימוד וקליטה של תורה ויחד עם זה יודע להשפיע על הסביבה. דווקא הוא שוכח תורתו וזאת משום שהיה מחובר לאמאוס, המבטאת את שיא התרבות הרומית – גופנית. שם עלול האדם לשכוח את כל מהותו – תלמודו.

מה עלינו לעשות כדי לשמר את רוחנו? להסתגר? או שמא לרדת אל בית המרחץ ולהסתכן בשכיחת התרבות והמהות? ניתן לדון גם בעניין חומרת המאבקים התרבותיים ומה הסכנה בזליגה לתרבות זרה. מאבק תרבותי מול פולשים שונים לארץ, אשר הביאו איתם תרבות אחרת, הוא מאבק של עם על חיו הרוחניים והתרבותיים בארצו.

האם עם זקוק לתרבות אחידה ומשותפת לכל חלקי העם? האם כיום יש תרבות משותפת לכל  חלקי העם?