בעמוד זה ניתן לקרוא דברים שנכתבו עבור מעמד בר המצווה של בני קיבוץ גניגר (שבעמק יזרעאל) בשנת 1959. שם המחבר אינו ידוע. הדברים מדגישים את ייחודיותה של הקבוצה ('חברת הנוער' הקיבוצית) כמסגרת השתייכותו הבסיסית של הנער בקיבוץ, ואת הייחודיות של חגיגת בר המצווה במסגרת זו, בשונה ממקומות בהם בני הנוער אינם משתייכים לקבוצה. כמו כן, מודגשת העובדה כי תהליך התבגרותו של הנער כרוך גם במחויבות לקבוצתו, המבטאת את ערך לקיחת האחריות על חייו ומעשיו.

בנוסף, הקטע מתאר גם את המתנה מטעם הקיבוץ שקיבלו כל אחד מילדי הקבוצה- שעון, ונחתם גם במספר מלים להורים.

הקטע פורסם במקור באתר 'מכון החגים'. לקריאת הקטע בגרסתו המקורית, לחצו כאן.

הקטע המלא:

"…אצל היהודים מקובל כשמגיעים לגיל 13 נחשבים לכל דבר כגדול ומצרפים אותם לקהילת הגדולים. מעכשיו, עליכם לשקוד לא על לימודיכם בלבד כי אם גם להתרגל ולהתחנך להמשיך את שלשלת הדורות כיהודים, באהבה ובהכרת חובה, למלא את המוטל עליכם בכל עת ולזכור את העבר של עמנו בכל הדורות והזמנים. לזכור שגדלתם והתחנכתם במסגרת חיים מיוחדת ששמה קבוצה. יש לזה משמעות ותוכן מיוחדים.

אתם חייבים מעכשיו ללמוד ולהכיר למה מחייבת אתכם צורת חיים זו. הערכים שאנו חיים בהם יום יום ושעה שעה, האמונה שבה אנו חיים, צורת החיים שלנו – זו דת העבודה שלנו והיא מטביעה את חותמה על התנהגותנו. אצל המאמינים היו רגילים מגיל זה להניח תפילין.

תפילין של ראש ותפילין של יד, על היד השמאלית – קרוב ללב וזהו הסמל שבלב ובראש, ברגש ובהכרה מתאחדים עם הבורא. גם אתם חייבים להתחנך ברגש ובהכרה לאותן המצוות שהחיים שלנו מטילים עליכם. אשריכם שנכנסתם לגיל זה שאפשר להטיל עליכם מצוות.

ולהורים:

ביום זה רגילים ההורים לאמור "ברוך שפטרני מעונשו של זה". איני חושב שצריכים לברך אתכם שהתפטרתם כי אם על זה שהגעתם לגיל זה של הילדים. בחיינו ההתבגרות של הילדים אינה פוטרת כי אם להיפך מטילה חובות של חינוך יהודי וקבוצתי, להחדיר לילדים את האמונה באותו הלהט שאנו היינו חדורים בו ושבכוחו הגענו עד הלום, לפיו אנו חיים, למען שהם יוכלו להמשיך את אשר אנו התחלנו.

וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי באהבה ובאמונה. ברכה להורים ולחברים בקבוצה. אתם מקבלים מתנה מהקבוצה – שעונים, לא למען הסתכל בהם בלבד וכן לא בכדי לסובב אותם כי אם כסמל לדופק החיים, כסמל עבורכם שמתחיל להיות ערך לזמן, לכל רגע שבחיים".