שיר משנות החמישים שמתרפק בנוסטלגיה על זכרונות מתל אביב הצעירה. המשורר מציין את השינוי הגדול שחל בעיר מאז שהיא נוסדה בשנת 1909, והוא מתגעגע לימי גן השקמים הרחוקים. דמיינו מה היה אומר היום…

מילים – יצחק יצחקי
לחן – יוחנן זראי

היה היו כאן פעם שקמים,
חולות מסביב וגם נוף.
העיר תל אביב של אותם הימים
היתה בית בודד על החוף.
ויש לפעמים נערכו ישיבות
מתחת שקמים אז בצל,
וליד העצים צחקו הבנות
וענו בזמרה: "הי ילל".

כן, זהו, כן, זהו,
זה גן השקמים.
היו גם כאלה
אי אז בימים.

גדלה תל אביב מסביבה פרוורים
הכל בה תוכנן ונבדק.
נבנו בה כבישים נשכחו השקמים
והלבין אז ראשם מאבק.

הכל כאן נבנה בקצבו של הדור –
חנויות ובתי שחקים,
אך רק אם נפנה מבטנו אחור,
ניזכר בשקמים ירוקים.

כן, זהו, כן, זהו…

היום השקמים נעלמו ואינם –
רק שלט את שמם עוד מזכיר,
כמה ציפורים וספסל מיותם
ניצב בליבה של העיר.
ומושך הוא אליו, כשהערב יורד
ונושרים מן העץ העלים,
קבצן מן הרחוב או הלך בודד
או זוג צעירים אוהבים.


זהו ביצוע של ריקה זראי לאותו שיר.