בעמוד זה ניתן לקרוא את מדרש האגדה על בת שלמה במגדל, העוסקת בשאלת הבחירה החופשית בנישואים אל מול רצונו של הקב"ה לזווג חתן לכלה לפי רצונו. המדרש מובא בליווי דברי הסבר ופירוש לימיני מאת אלחנן שילה. הסיפור "בת שלמה הכלואה במגדל" הוא אגדה מפורסמת שמקורה באחד מכתבי היד של מדרש תנחומא לפרשת 'כי תשא', בעקבות פולמוס בין גבירה אחת לרבי יוסי בן חלפתא, שבו הוא אומר לה שלאחר בריאת העולם אלוהים עוסק בזיווג זיווגים ומבחר בין בין לבת זוג משני קצותיו של העולם. בנקודה זו משובץ סיפור על בת שלמה, המציג את מעורבותו הישירה של הקב"ה בקביעת הזיווג הנכון עבור ביתו.

לפי המדרש, שלמה המלך, שרצה להגן על ביתו מפני מחזרים לא רצויים ולשמור על כבודה, נעל אותה במגדל גבוה במטרה שלא תבוא במגע עם אף גבר זר. אך מאמציו נכשלו, שכן הקב"ה הביא אליה אדם שנישא למגדל על כנפי נשרים, בו היא התאהבה ואיתו בחרה להתחתן, ללא ידיעתו והסכמתו של שלמה. אותו אדם, מספר המדרש, היה האיש העני ביותר שניתן להעלות על הדעת.

הסיפור מדגיש את חוסר יכולתו של שלמה (ושל האדם בכלל) להשפיע על תוצאת הזיווג של ביתו, להביא לכך שהיא תתחתן עם מי שנראה בעיניו ובכך לשנות ולהתערב ברצון ה' ביחס לשאלת הזיווג המיועד לפלוני או פלונית, אשר בסופו של דבר הוא הקובע מי מיועד למי, לפי גזירה קדומה שנקבעת ללא רצוננו. זאת, על אף רצונו העז של שלמה להגן על ביתו או לשלוט בבחירותיה.

המדרש פורסם במקור באתר 'ספר האגדה', שהעלה לאינטרנט את אוסף האגדות השלם של מסורת ישראל, מפעל שיזמו ח"נ ביאליק וי.ח רבניצקי בחיבורם המקיף בשם זה. לקריאת המדרש ודברי ההסבר והביאור בגרסה המקורית, לחצו כאן.

המדרש המלא:

מַעֲשֶׂה בִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְפֵיפִיָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִבִּיט בְּמזלות מִי בֶּן זוּגָהּ וּמִי יִשָּׂאֶנָּה, וְרָאָה שֶׁהוּא עָנִי אֶחָד וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל עָנִי כְּמוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה? בָּנָה מִגְדָּל גָּבוֹהַּ בַּיָּם וְהָיָה מַקִּיפוֹ מִכָּל רוּחוֹתָיו מִסָּבִיב. נָטַל בִּתּוֹ וְנָתַן אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ מִגְדָּל הַגָּבוֹהַּ, וְעִמָּהּ שִׁבְעִים סריסים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וּבַמִּגְדָּל לֹא עָשָׂה פֶּתַח, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם בּוֹ, וְנָתַן בּו צידה הַרְבֵּה. אָמַר: אֶרְאֶה פועל ה' וּמַעֲשֵׂהוּ.

לְיָמִים הָיָה אוֹתוֹ עָנִי, שֶׁהוּא בֶּן זוּגָהּ, יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהָיָה עָרֹם וְיָחֵף, רָעֵב וְצָמֵא, רָאָה נִבְלַת שׁוֹר מֻשְׁלֶכֶת בַּשָּׂדֶה,

נִכְנַס בָּהּ בֵּין צַלְעוֹתֶיהָ להפיג צינתו. וּכְשֶׁיָּשַׁן שָׁם בָּא עוֹף גָּדוֹל וְנטל אוֹתָהּ הַנְּבֵלָה וּנְשָׂאָהּ עַל גַּג אוֹתוֹ מִגְדָּל עַל חֲדַר הַבַּחוּרָה. וְשָׁם הָיָה הָעוֹף אוֹכֵל אֶת בְּשַׂר הַנְּבֵלָה; וְיָשַׁב שָׁם עַל הַגַּג.

כְּשֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר יָצְאָה הַבַּחוּרָה מֵחַדְרָהּ לָלֶכֶת הַגָּגָה, כְּמִנְהָגָהּ בְּכָל יוֹם, וְרָאֲתָה אוֹתוֹ בָּחוּר. אָמְרָה לוֹ: מִי אַתָּה וּמִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לָהּ: יְהוּדִי אֲנִי מִבְּנֵי עַכּוֹ, וְעוֹף הֱבִיאַנִי לְכָאן. מֶה עָשְׂתָה? לְקָחַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְחַדְרָהּ, וְהִלְבִּישׁוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסכוהו וְנִתְיַפָּה מְאוֹד עַד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲהֵבַתּוּ הַבַּחוּרָה בְּלִבָּהּ וּבְנַפְשָׁהּ. וְהָיָה הַבָּחוּר חריף ומפולפל וממולח וסופר.

יום אֶחָד אָמְרָה לוֹ: רוֹצֶה אַתָּה לקדשני? אָמַר לָהּ: הַלְוַואי! מֶה עָשָׂה?הקיז וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּמוהר מִדָּמוֹ, וְקִדְּשָׁהּ וְאָמַר: עֵד ה' הַיּוֹם וְעֵדִים מיכאל וגבריאל. נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַזְּקֵנִים מְעֻבֶּרֶת, אָמְרוּ לָהּ; כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁאַתְּ מְעֻבֶּרֶת. אָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: וּמִמִּי נִתְעַבַּרְתְּ? אָמְרָה לָהֶם: מָה לָכֶם לָדַעַת? נָפְלוּ פְּנֵי הַזְּקֵנִים, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלְחוּ אֵלָיו לָבוֹא אֲלֵיהֶם.

נִכְנַס שְׁלֹמֹה בִּסְפִינָה וּבָא אֲלֵיהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּךְ הַדָּבָר, וְאל ישים אדוננו בעבדיו עוון. כְּשֶׁשָּׁמַע שְׁלֹמֹה קָרָא לְבִתּוֹ וְשָׁאַל לָהּ עַל הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר אֶחָד הֵבִיא לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה וְטוֹב, תלמודי וְסוֹפֵר, וְקִדְּשַׁנִי. קָרְאָה לַבָּחוּר וּבָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהֶרְאָה לוֹ הַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְבִתּוֹ, וְשָׁאַל לוֹ הַמֶּלֶךְ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמֵאֵיזוֹ עִיר הוּא. וְהֵבִין מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁרָאָה בַּמַּזָּל, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְאָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹתֵן אִשָּׁה לְאִישׁ.